תואבתה נ' בני את מודי חברה לבניין בע"מ

החלטה

לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בסכום שלא יפחת מ-15,000 ש"ח.

המשיב (להלן: "התובע") הגיש כנגד המבקשת (להלן: "הנתבעת") תביעה לתשלום תמורה עבור אבן ושיש שלטענתו סיפק למבקשת לצורך בניין שנבנה על ידי המבקשת בעיר רחובות.

הנתבעת מכחישה כי התובע סיפק לה את האבן כנטען בכתב התביעה וטוענת כי סחורה זו לא הוזמנה ולא נתקבלה על ידה. לטענתה, עבור כל הסחורה שהזמינה מהתובע, שולמה התמורה במלואה.

הנתבעת טוענת כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, שכן התובע לא ציין בכתב התביעה את כתובתו העדכנית, ולנוכח העובדה שהתובע הינו תושב הגדה ואין כל אינדיקציה לקיומם של נכסים בבעלותו בישראל, הרי שאם ייכשל בהוכחת תביעתו, תיתקל הנתבעת בקושי ממשי בגביית הוצאותיה. כן טוענת הנתבעת, כי סיכויי התביעה הינם קלושים, שכן התובע לא הציג ראיה למסירת הסחורה לנתבעת ואישור כי הסחורה התקבלה על ידה.

התובע מתנגד לבקשה. התובע טוען כי אכן לא ציין את כתובתו בכתב התביעה, אף הדבר נובע מכך שהינו מיוצג ועל כן צוינה כתובת בא כוחו. כן טוען התובע, כי לאור העובדה שהתובע סיפק לנתבעת סחורה משך מספר שנים, הרי שהנתבעת יודע כי ביתו ומפעלו של התובע הינו בכפר בית פג'ר שבאזור בית לחם ועל כן טענתה כי לא תוכל לגבות את הוצאותיה דינה להידחות, שכן על-פי הסכמים מדיניים עם הרשות הפלסטינית תוכל הנתבעת לגבות חובה, אם תזכה בדין. עוד טוען התובע, כי סיכויי התביעה הינם גבוהים.

תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מעניקה סמכות לבית המשפט אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו: למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846).

ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איברהים קבע בית המשפט העליון כי:

"במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

כך גם ברע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' בינסון (פורסם בנבו) קבע בית המשפט העליון כי:

"תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה. החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו הקניינית של הנתבע והגנה מפני תביעות סרק. ככלל, נוהגים בתי המשפט לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבע והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר מחוץ לתחום השיפוט (רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.1.10)). מקרה נוסף בו יחויב תובע במתן ערובה להוצאות הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית, כנדרש בתקנות (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 900 (מהדורה שביעית, 1995); רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מנהלת ההגירה ([פורסם בנבו], 18.10.07))."

אשר לסיכויי התביעה, אקדים ואומר, כי במקרה זה איני סבורה כי ניתן לומר בשלב זה כי סיכויי התביעה קלושים. המחלוקת האם סיפק התובע לנתבעת את הסחורה נשוא התביעה מצריכה בירור עובדתי ושמיעת ראיות, ובשלב זה לא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה אפסיים, כפי שטוענת הנתבעת.

יחד עם זאת, הגעתי למסקנה כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה. כך, התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית ולא הצביע על קיומם של נכסים בישראל מהם תוכל הנתבעת להיפרע, אם וכאשר יפסקו לזכותה הוצאות. לפיכך, יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

אשר לגובה הערובה, הרי שבהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה סכום התביעה, היקפה ומורכבות ההליך, תוך איזון מול זכותו של התובע לפנות לערכאות, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את סכום הערובה על סך של 5,000 ₪. לפיכך, אני קובעת כי התובע יפקיד ערובה בסכום של 5,000 ₪, בתוך 30 יום, שאם לא כן תידחה התביעה.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: